Photo by Rhett Lewis on Unsplash
אתחיל בוידוי: אני לא אוהדת כדורגל גדולה.
כן, מסוגלת לצפות במשחק אם אני בפאב וזאת האווירה, אבל זאת לא פעילות שמאפיינת את שעות הפנאי שלי.
בדיוק מהסיבה הזאת, העובדה שצפיתי במשחק גמר המונדיאל 2022 היא די יוצאת דופן, והעלתה בי זכרונות על מחקר התוכן הראשון שעשיתי.
הימים היו ימי תחילת שנות האלפיים, ויקיפדיה הייתה עדיין אתר ליודעי ח''ן ואני עמדתי להיכנס לתפקיד ההדרכה הראשון בחיי. ניסיתי למצוא את החוט שיקשר ביני, נערה בת 16, לחניכים בני 11 מזן ''בנים בלבד''.
עד לאותה נקודה היה להם מדריך זכר שעשה עבודה טובה בליכוד הקבוצה ויצירת מחויבות לתנועה, אבל כמדריך בודד הוא לא ממש הצליח לעשות מעבר.
אם כך המטרה הייתה ברורה: להשתלב כבת יחידה בתוך קבוצת בנים, ולהצליח להוביל אותם ולחנך אותם על ערכי תנועת הנוער בה היינו חברים.
ניגשתי למשימה, והדבר הראשון שעשיתי היה מיפוי ידע קיים. יצרתי קשר עם דוד המדריך, אותו בחור שהיה עתיד להיות שותפי למשימה, וכבר בילה כמה חודשים עם החניכים הצעירים שלנו. ניסיתי לברר דרכו מול מי אני עומדת. בכמה ילדים מדובר, מה האופי שלהם, מה מעניין אותם, מה מלהיב אותם. דמיינתי בעיני רוחי מערכים שלמים מבוססי קתימב''ה כפי שלמדתי בתיאוריה באינספור סמינרי הדרכה אליהם יצאתי.
אתם יכולים להבין מה רבה הייתה האכזבה שלי כשאני, נערה מתבגרת, עתודת הדרכה בתנועת נוער, מלאת מוטיבציה ורצון להדריך את דור העתיד של ישראל אם לא של העולם כולו, מודעת לכובד המשקל המונח על כתפי, צופה אל העתיד בעיניים נוצצות מהתרגשות - שוחחתי בפעם הראשונה עם דוד המדריך, שאחרי מספר חודשים בתפקיד הנחשק, כבר חשק בו קצת פחות... באדישות מתבגרים נורמלית לחלוטין אמר לי בשיחה ''אממ אין הרבה מה לספר עליהם. הם אוהבים כדורגל ו...זהו''.
''קצה חוט!'' צהלתי. לקחתי את האינפורמציה הדלה אך יעילה שקיבלתי והתחלתי לחפש מקורות מידע בנושא. כמובן שהתחנה הראשונה עבור בת ה-16 שהייתי, הייתה ויקיפדיה. קראתי על מהלך המשחק, על החוקים, על הדרכים השונות להבקיע גול וכהנה וכהנה. אגב, שום דבר מהמידע הזה לא נשאר איתי עד היום.
אחרי שלב הקריאה התיאורטית, עברתי לראיון עם בעל ידע מוסמך - אבא שלי. מבחינתי הוא האוטוריטה מספר אחת בארץ לענייני כדורגל, לא מפספס שום משחק ומעורה אפילו במצב הליגה הצ'רקסית.
אחרי התחקיר המקיף, התכנסתי עם עצמי כדי להכין את פעילות הכניסה ''האמיתית'' שרציתי להעביר. סיפור מלא השראה, משחק מתוחכם, צ'ופר מחמם לב. 45 דקות של הדרכה הירואית שתמצב אותי כמובילת הקבוצה הבלתי מעורערת.
יום שבת הגיע, לבשתי את מיטב המדים של תנועת הנוער, חולצה לבנה מעוטרת בעניבה כחולה, וחצאית ארוכה כהה, וכך הלכתי חצי שעה אל המקלט השכונתי שהיווה את בסיס הפעילות - סניף בני עקיבא עין התכלת.
אחרי מפקד חניכים ותפילה, התפזרנו ל''שבטים'' - קבוצות הילדים הרלוונטיות, ושעתי הגדולה הגיעה.
מולי ישבו שבעה בנים, ברמות שעמום מגוונות, תוהים לעצמם מי אני, מה אני רוצה והכי חשוב - מתי ישחררו להם את הכדור.
ושם, בנקודה הזאת, הבנתי את כוונת דוד המדריך כשאמר ''הם אוהבים כדורגל וזהו''.
הפעילות שהכנתי הייתה משמעותית עבורם כמו משחק בין גאנה לאוסטרליה, חלק יבשושי ביותר שצריך לעבור כדי להגיע לעניין האמיתי.
כאן הגיע החלק החשוב ביותר ביצירת תוכן. פידבק הלקוח.
קראתי מיד את השטח, צמצמתי מיד את הפעילות לחמשת הדקות המרתקות ביותר בה ושמרתי על עניין הקהל יחד עם העברת המסר, גם אם בצורה פחות מתוחכמת ממה שרציתי מלכתחילה.
סיימנו את החלק החינוכי ויצאנו למגרש הסמוך כדי לממש סוף סוף את סיבת ההתכנסות האמיתית מבחינת החניכים, ובעוד הם תוהים מה לעשות איתי בחלק הזה, צעקתי מיד ''אני שוערת!'' ותפסתי מקום, כי לכי תשחקי חלוץ עם חצאית ארוכה וחולצת תנועה.
Comments